ב–31 באוקטובר 1942 הגיעה ילדה לבית היתומים בלובלין וקבלה את תאריך הלידה ) 15.1.1941 ( ואת השם דורוטה. זו הייתי אני.

בינואר 1943 לקחו אותי מבית היתומים – היו אלה לאוקדיה ויאן זלבסקי, הוריי הפולניים. הגעתי אליהם די במקרה. אני חושבת שאמי המאמצת לא ממש רצתה להיות אימא. היא הייתה זקוקה לילד כדי לקשור אליה את בעלה. היא לא הייתה טובה אליי, הענישה אותי על כל דבר קטן, הרביצה לי. אבא היה לוקח אותי איתו לכל מקום. הוא לימד אותי לרקוד ולשיר – הוא היה מנגן באקורדיון כשאני רוקדת. הוא התפאר בי לעתים קרובות ואמר שהוא גאה בי. כשהייתי בת שמונה הבנתי שאני לא בתו האמיתית, שהם אספו אותי. את המידע הזה קיבלתי מילדי המשפחה שהיו קוראים אחריי "יהודייה מן האורווה". נישואיהם של הוריי לא היו מוצלחים והם נפרדו אחרי ארבע עשרה שנים. אחרי הגירושין נאלצתי להישאר עם אימא. לא היה לנו שום דבר משותף והיינו שונות לגמרי. היא הייתה אישה יפה, אהבה לבלות, לפתות גברים. אני חושבת שלא היה לה שום רגש אימהי. פעם שאלתי אותה מניין לקחה אותי. היא ענתה שמצאה אותי בזבל. הייתי אז כבר אישה בוגרת, אבל זה כאב לי מאד. אימא הגיעה לגיל 88 , ואני טיפלתי בה עד סוף ימיה. ראיתי בזה חובה. היא הייתה חולת אלצהיימר, היה קשה אתה, הייתה בורחת, מרביצה לי. הייתי חוזרת בערב הביתה ובוכה מחוסר אונים. הייתה בינינו חומה, אבל אני חשבתי שכיוון שהיא זקנה וחולה, עליי לדאוג לה.